המקור וההיסטוריה של קרב מגע – המייסד

הרעיון שמאחורי קרב מגע נוצר ברחובות של מזרח אירופה ופותח בתקופת המאבק להקמת מדינת ישראל. יוצר סגנון הלחימה הזה, אמריך "אימי" ליכטנפלד, נולד בשנת 1910 בהונגריה וגדל בברטיסלבה, בירת סלובקיה. אביו של אימי, סמואל ליכטנפלד היה אמן קרקס בעברו ובלש בכיר. הוא גם היה הבעלים של מכון הכושר המודרני הראשון בברטיסלבה ובו הוא התאמן בהיאבקות, איגרוף והרמת משקולות. בצעירותו היה סמואל מתאגרף מצויין ולכן עודד את אימי להשתתף במגוון פעילויות אתלטיות שכללו התעמלות, היאבקות ואיגרוף. בצעירותו, זכה אימי במספר אליפויות בארועי ספורט שונים וצבר הישגים יוצאי דופן באיגרוף ובהיאבקות. בין השנים 1929-1939 אימי היה אחד המתאבקים המצליחים ביותר באירופה.

בשנת 1936, חודשים ספורים לאחר שגרמניה אימצה את חוקי נירמברג הידועים לשימצה (אשר הכריזו על היהודים כעל אזרחים נחותים שלא מגיעה להם ההגנה שניתנה לאזרחי גרמניה הלא-יהודים), התקפות אלימות נגד יהודים התחילו להיות ארוע שגרתי ברחובותיהם של ערים מזרח אירופאיות רבות. אימי וצעירים יהודים נוספים השתתפו בקטטות רבות עם אנטישמיים מהאוכלוסייה של ברטיסלבה במטרה להגן על הקהילה היהודית מהתקפות יחידניות וכדי למנוע פרוגרומים ברובע היהודי. התנסויות אלו הובילו בסופו של דבר להגייתו של קרב המגע. שנים רבות לאחר מכן, אימי יגדיר את עקרונות קרב המגע כך: "אל תיפגע, היה צנוע, ושלוט בעצמך בצורה נאותה (עם כבוד) – השג מיומנות כדי שלא תצטרך לקחת חיים של אנשים אחרים". בכל אופן, בשנות ה-30 המאוחרות, אימי ואלו שניסה להגן עליהם נאבקו להישאר בחיים בזמן שתנועת הפשיזם השתלטה על כל רחבי אירופה.

באפריל 1940, בגיל 30, אימי עזב את ברטיסלבה והחל במסע שכמעט והביא למותו. עד תחילת שנות ה-40, יהודים בכל רחבי אירופה נערכו בהמוניהם לנסיון האחרון להימלט מידיהם של הנאצים. רק מעטים הצליחו להשיג את האישורים והמסמכים המתאימים כדי לברוח. אימי הצליח לעלות על ספינה, ה"פנצ'ו", שהיתה אחת מהספינות האחרונות שעזבו את אירופה עם נוסעים יהודים על סיפונן. היעד המוצהר של הספינה היה פרגוואי ולכל נוסעיה היו אשרות כניסה לפרגוואי, אך הספינה למעשה היתה בדרכה לישראל כחלק ממבצע העפלה או עלייה ב' (כניסה בלתי חוקית לפלסטינה שנשלטה על ידי הבריטים). ה"פנצ'ו" היתה אונייה עתיקה אשר בקושי הצליחה לצוף על המים. במהלך המסע, קפטן הספינה לקח מנת יתר של מורפיום ושלטונות רומניה סירבו לאשר לספינה להיכנס לנמל עגינה ברומניה. למרות הסירוב לאשרה ומחסור בדלק, הספינה הצליחה בסופו של דבר להיכנס למים של רומניה ולמים של בולגריה תחת מתקפה של יריות אשר נורו על הספינה כדי למנוע ממנה לעגון במדינות אלו. באופן מדהים, ה"פנצ'ו" הצליחה להגיע אל הים האגאי לפני שאחד מדודי החימום שלה התפוצץ, השמיד את הספינה, והשליך את כל הנוסעים והצוות אל אי בשרשרת האיים הדודקניזיים שליד יוון. רוב הנוסעים שהיו על הספינה נלקחו בסופו של דבר אל מחנה הריכוז האיטלקי פראמונטי, והנסיעה שאמורה היתה להמשך חודש הפכה למסע טראגי של ארבע שנים עבור רוב חמש מאות נוסעי ה"פנצ'ו".

במהלך המסע, אימי נתקף בזיהום אלים באוזנו ומספר פעמים שכב על ערש דווי. למרבה המזל, רופאים שהיו על הספינה הצליחו לעזור לו להבריא. כאשר ה"פנצ'ו" נהרסה, אימי הצליח לעלות על סירת הצלה אשר בסופו של דבר הגיעה אל אדמת מצרים. במצרים, אימי הצטרף אל הלגיון הצ'כי אשר סופח אל הצבא הבריטי באזור במלחמת העולם השניה. אימי שירת בלגיון כשנה, ועבר בין מצרים, לוב וסוריה. כאשר אימי שוחרר משירותו הצבאי בלגיון, הוא קיבל רשות להיכנס אל מה שנקרא בזמנו "המנדט הבריטי על פלסטינה" וקרוי היום ישראל. במהלך ההסטוריה, תמיד היתה נוכחות יהודית באזור, אבל מאז חורבן בית שני בשנת 70 לספירה הנוצרית, היהודים היו משועבדים לרוב ששלט באזור. במהלך השנים שבהן המוסלמים שלטו בפלסטינה, היהודים הורדו לדרגת "אזרחים סוג ב'" אשר היתה ידועה בשם: דהימי. הם הוכרחו לשלם מיסים גבוהים יותר, היו קורבנות לאלימות תכופה שלעיתים התבטאה בפרוגרומים המוניים, וכמעט אף פעם לא הורשו להיכנס אל ירושלים עיר הקודש כדי לבקר את המקומות הקדושים להם ביותר. 

במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אלפי ציונים החלו בהדרגה לעזוב את הסביבה האנטישמית של אירופה במטרה להקים מחדש מדינה יהודית בישראל. כאשר אימי סוף סוף הגיע לישראל בשנת 1942, הוא מצא שם אוכלוסייה שהתפרנסה ברובה מחקלאות ומנתה יותר מ-450 אלף תושבים. היהודים שהתגוררו בפלסטינה בשליטת הבריטים היו מוגבלים מבחינות רבות – הם לא היו מורשים לשאת נשק ובאופן כללי לא קיבלו כל הגנה מתקיפות אלימות מצד ערבים באזור. היהודים סמכו בעיקר על כוחו הצבאי של ארגון "ההגנה" וכוחות המשנה שלו, הפלמ"ח (פלוגות מחץ – כוח פעולה מיוחד שאושר לפעילות על ידי הבריטים) והפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח אשר התמחתה בפעולות ימיות ותת-ימיות) שישמרו על בטחון משפחותיהם, בתיהם ובתי העסק שלהם.

ראש ארגון ה"הגנה", יצחק שדה, גייס מיד את אימי כמדריך של קרב פנים אל פנים בשל כישורי הלחימה הידועים שלו. בשנת 1944, אימי החל לאמן יחידות צבאיות באימונים גופניים מיוחדים אשר כללו שחיה, היאבקות מעשית, ושימוש בסכין והגנה עצמית מפני טכניקות התקפה באמצעות סכין. בין השנים 1942-1948, אימי פיקח על אימונם של היחידות המיוחדות של "ההגנה" ,הפלמ"ח, הפלי"ם וכוחות המשטרה. האימון הזה נקרא: קפא"פ – קרב פנים אל פנים.

בשנת 1948הוקמה מדינת ישראל. ראש ממשלתה הראשון, דוד בן-גוריון, פירק את כל היחידות הבלתי רשמיות והקים את צבא ההגנה לישראל (צה"ל) אימי התגייס לשורות צה"ל בשנת 1948 ושירת שם במשך 15 שנים. הוא החל לבנות שיטת לוחמה שהתבססה על עקרונות שלמד בעברו העשיר ממקצועות האיגרוף, היאבקות, התעמלות, ומאימונים צבאיים. הוא קרא לשיטה חדשה זו: קרב מגע. כמאמן הראשי לקרב מגע בצה"ל, ניתנה לאימי ההזדמנות לבחון את הידע האישי והנסיון שלו יחד עם הידע והנסיון של החניכים שלו, וכך הצליח אימי להרחיב את שיטת קרב המגע על ידי שימוש בעקרונות התקיפה וההגנה היעילים ביותר.

בשנת 1948הוקמה מדינת ישראל. ראש ממשלתה הראשון, דוד בן-גוריון, פירק את כל היחידות הבלתי רשמיות והקים את צבא ההגנה לישראל (צה"ל) אימי התגייס לשורות צה"ל בשנת 1948 ושירת שם במשך 15 שנים. הוא החל לבנות שיטת לוחמה שהתבססה על עקרונות שלמד בעברו העשיר ממקצועות האיגרוף, היאבקות, התעמלות, ומאימונים צבאיים. הוא קרא לשיטה חדשה זו: קרב מגע. כמאמן הראשי לקרב מגע בצה"ל, ניתנה לאימי ההזדמנות לבחון את הידע האישי והנסיון שלו יחד עם הידע והנסיון של החניכים שלו, וכך הצליח אימי להרחיב את שיטת קרב המגע על ידי שימוש בעקרונות התקיפה וההגנה היעילים ביותר.

משנת 1948 עד שנת 1963, אימי פיתח וליטש את עקרונות שיטת ההגנה העצמית וקרב פנים אל פנים ובד בבד המשיך לאמן חיילים ישראלים על פי טכניקות אלו. במהלך תקופה זו הוא הכשיר באופן אישי את מיטב הלוחמים של יחידות העילית של צה"ל. בשנת 1963, כאשר אימי פרש משירותו הצבאי, הוא כבר היה בעיצומו של תהליך שינוי השיטה על מנת שתוכל להתאים לשימוש גם על ידי אזרחים. לשם קידום השיטה המשופרת, הוא פתח שני מרכזים, האחד בתל אביב והשני בנתניה. מאותו רגע ואילך, חייו של אימי הוקדשו לאימון דורות חדשים של תלמידים ולהרחבתה ושיפורה של שיטת קרב המגע. בשלב זה בחייו, בדומה למהגרים יהודים רבים אחרים ממזרח אירופה, החליט אימי לשנות את שם משפחתו ואימץ שם חדש בעברית: שדה אור, שהוא התרגום העברי המדוייק של שם משפחתו המקורי ליכטנפלד.

בשנת 1972, הקורס האזרחי הראשון בקרב מגע התקיים בהדרכתו של אימי בבית הספר למאמנים של מכון וינגייט לספורט וחינוך גופני. מכון וינגייט הינו מרכז לאימון מקצועות הספורט מהמפורסמים בעולם אשר מאמן אתלטים ישראלים לתחרויות לאומיות ובינלאומיות, ולאולימפיאדה. מכון וינגייט נתון תחת חסות משרד החינוך והספורט הישראלי ובידיו הסמכות העליונה לפקח על כל אמנויות הלחימה בישראל. (http://www.jewishsports.net/wingate_institute.htm) בנוסף לתפקידו כסגנון הלחימה הרשמי של צה"ל, כוחות הבטחון הישראליים, משטרת ישראל, המשטרה הצבאית, והיחידה ללוחמה בטרור, קרב מגע הפך עם השנים לחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בישראל. קרב מגע גם הפך למעין שיטה לאומית להגנה עצמית אשר נועדה לחזק את כל אזרחי ישראל בחיי היומיום שלהם אשר לפעמים יכולים להיות מסוכנים ובלתי יציבים מבחינה בטחונית.

בשנת 1978, נוסד האיגוד לקרב מגע והגנה עצמית - על פי השיטה של אימי. מטרת הארגון היתה לייסד גוף ציבורי ללא מטרות רווח אשר יקדם את טוהר קרב המגע בעוד הוא מאפשר לשיטה להתפתח כשיטת הלוחמה הלאומית של ישראל. המטרה היתה ליצור ארגון אשר יהיה בלתי מפלגתי, אפוליטי ועצמאי משאר ארגוני הספורט: הרשות הבלעדית והעליונה לקרב מגע. מייסדי האיגוד היו: אימי שדה אור (נשיא), ברק יהושע (ראש הועדה המקצועית), צבי מוריק (מזכיר), חיים זוט, אלי אביגזר, רפי אלגריסי, חיים גדעון, ואוסקר קליין. בשנת 1980 שם האיגוד שונה ל: "האגודה לקרב מגע ישראלי".

בשנים הראשונות לקיומה של האגודה היו בה מקרים מעטים של מאבקי כח. חילוקי דעות בקרב המייסדים היו מעטים והם יושבו כשם שויכוחים בתוך המשפחה מיושבים. לאימי היתה הזכות להטיל וטו על החלטות והוא היה דמות דומיננטית ומאוד מכובדת באגודה. אך יחד עם שגשוגה המהיר של השיטה והופעת הדור השני של החברים באירגון החלו גם ויכוחים ומאבקים פנימיים חזקים יותר. הנושאים העיקריים שעלו לויכוח היו: צורת הניהול של הארגון, דעות שונות לגבי יעילות הטכניקות אך יותר מכל העיבו על הארגון מאבקים על כבוד וחשיבות עצמית. המאבקים הפנימיים האלו היו התמריץ להקמתם של ארגונים נפרדים אשר לימדו את שיטת קרב המגע תחת שמות אחרים וללא בקורת על איכות האימונים. רבים מהמייסדים המקוריים, כמו למשל חיים זוט, החליטו לעזוב את האגודה לקרב מגע ישראלי בשל אכזבתם מהאופי המסחרי שהאירגון החל לקבל. לאכזבתם של רבים, בשנות ה-80 החלו ללמד ברחבי ארה"ב גרסה חובבנית של קרב מגע שמשכה תלמידים אמריקאיים אשר חפצו בהתעמלות אירובית יותר מאשר בלמידת תורת לחימה. ככל שהשנים עברו ואימי הלך והזדקן, החזון שלו לקרב מגע טהור ללא סכסוך פנימי הפך להיות יותר קשה להשגה, אבל הכבוד לאימי נשאר חשוב ביותר – כאשר נפטר ב-8 לינואר 1998, רבים התאבלו על גרנדמאסטר אימי שדה אור כעל גיבור של עם ישראל ושבחו אותו כאחד מהדמויות החשובות ביותר בענף אמנויות הלחימה בעולם המודרני.

המטרה העילאית של האיגוד לקרב מגע היא לדבוק בחזון ובעקרונותיו של אימי – לקדם את סגנון הלחימה הזה כפי שאימי דמיין זאת בהתחלה ועל כן אמר: "הרעיון של אמנות קרב המגע מבוסס על תנועה פשוטה ועל שימור אנרגיה. שיטת קרב המגע היא ללא פשרות והיא יעילה. אין לה הוראות או חוקים ספורטיביים, משום שציות לחוקים בסיטואציות אמיתיות מגבילה את יכולתם של אלו העוסקים בקרב מגע. אדם שמתאמן בקרב מגע חייב ללמוד איך לכוון אל האזורים הפגיעים ביותר בגופו של המתמודד כדי לנטרל אותו במהירות הגבוהה ביותר ולמנוע ממנו גרימת נזק. המניעים הבסיסיים של אמנות קרב המגע הם: אל תיפגע, היה צנוע, ושלוט בעצמך בצורה נאותה (עם כבוד). השג מיומנות כדי שלא תצטרך לקחת חיים של אנשים אחרים. במילים אחרות, הדבר הראשון שהעוסק בקרב מגע חייב לעשות הוא לנסות להימנע מעימות, אבל אם הוא נתון תחת התקפה, הוא חייב להגיב עם מינימום כח שווה ועם מינימום השפעה שווה כדי לנטרל את האיום ולחלץ את עצמו מן הסכנה".